מעבר לסרט - כיצד וידאו ארט משנה את גבולות הסיפור הקולנועי?

מעבר לסרט: כיצד וידאו ארט משנה את גבולות הסיפור הקולנועי

עידן הקולנוע נחשב לאחד המדיומים המשפיעים והדומיננטיים ביותר בתרבות העכשווית. מאז ראשיתו, הקולנוע הציע דרך חדשנית לספר סיפורים באמצעות שילוב של תמונות נעות, קול וסאונד. עם זאת, בעשורים האחרונים, צורת אמנות חזותית חדשה, הידועה כוידאו ארט, החלה לאתגר את גבולות הקולנועיות המסורתית ולהרחיב את מושג הסיפור הקולנועי.

 

במהותו, וידאו ארט הוא צורת אמנות המשתמשת במדיום הווידאו ככלי ביטוי יצירתי. בדומה לקולנוע, וידאו ארט מורכב מרצף תמונות נעות, אך מטרתו העיקרית אינה בהכרח לספר סיפור לינארי. במקום זאת, יוצרי וידאו ארט חוקרים היבטים כמו זמן, תנועה, חלל, צורה וחוויה אנושית באמצעות המדיה החזותית.

 

אחד ההבדלים המרכזיים בין וידאו ארט לקולנוע קלאסי הוא ההתייחסות אל הזמן. בעוד שהסרט המסורתי נע בקו עלילתי כרונולוגי, עבודות וידאו ארט רבות מאתגרות את התפיסה הלינארית של זמן ומציגות מבנים לא-רגילים וחוזרים. היוצרים עשויים לשבור את מהלך התנועה הרגיל, להאיץ או להאט את קצב התמונות, או אפילו להציג זמנים שונים במקביל.

 

לדוגמה, "24 Hour Psycho" של הוידאו ארטיסט דאגלס גורדון הוא צפייה של 24 שעות באורך בסרט הקלאסי "פסיכו" של היצ'קוק, כשהקצב מואט פי 16. בעבודה זו, גורדון חוקר את הפוטנציאל הטמון בהקפאת תמונות, חשיפת הפרטים הזעירים וחידוד תשומת הלב המצופה של הצופה. במקום לספר סיפור שוטף, הוא יוצר חוויה מדיטטיבית מעמיקה סביב היצירה הקולנועית המקורית.

 

גישה אחרת שוידאו ארט נוקט בה היא הפריקה של המבנה הקלאסי של התחלה, אמצע וסוף. בניגוד לעלילה הרציפה של סרט רגיל, עבודות וידאו ארט רבות עשויות להיות מחזוריות, חסרות מבנה מוגדר או מורכבות מקטעים קצרים חתוכים שאינם מחוברים ביניהם. הדגש מוסט מהסיפור עצמו אל החוויה החושית והמטא-קוגניטיבית של הצפייה.

 

אמנית הוידאו נאטאשה מילייבסקה-פרופקין היא דוגמה ליוצרת שמאתגרת את המבנה הקולנועי המסורתי. ביצירותיה היא חוקרת נושאים כמו זהויות מגדריות ודימויי אישה באמצעות טכניקות כמו שכפול, מאניפולציה והשתנות זמנית של דימויים.

 

בעבודתה "אישה שמשקיפה" (1997), מלייבסקה-פרופקין מציגה קולאז' אינטראקטיבי של דימויי נשים חוזרים ונשנים, הלקוחים מסרטים קולנועיים. באמצעות ריבוי והשכפול של הדימויים היא שוברת את הצפייה בסיפור הליניארי, ומזמינה את הצופים להתבונן בתפקידי המגדר המוצגים בקולנוע מזוויות חדשות.

 

נקודת המפגש בין וידאו ארט וקולנוע התרחבה וצברה תאוצה בעשורים האחרונים, מעידה על כך שוידאו ארט הפך להיות כוח משמעותי וחדשני בתחום המדיה החזותית. עם זאת, חשוב לציין שהסינרגיה בין שני התחומים האלה אינה חד-כיוונית. ישנם גם יוצרי קולנוע קלאסיים שהושפעו מהשפה החזותית הניסיונית והרדיקלית של וידאו ארט.

 

למשל, הבמאי הנודע דיוויד לינץ' מוכר בזכות שילובים לא-שגרתיים של פסי זמן והפרות של הרצף הקולנועי. ניתן לזהות את השפעת הוידאו ארט בסרטים כמו "ראש ממולכד" ו"מולהולנד דרייב", שבהם לינץ' משתמש במעברים זמנים מופשטים ומונטז'ים לא-לינאריים כדי ליצור אווירה סוריאליסטית משונה.

 

כך או כך, קיימת ללא ספק דינמיקה מפרה ומשפיעה בין וידאו ארט לקולנוע העכשווי. יוצרים מבקרים את הרעיונות המסורתיים על סיפור וזמן באמצעות שימוש חדשני במדיום הווידאו. ההשפעות ההדדיות בין השניים מעשירות את האמנויות החזותיות, מגבירות את מודעות הצופים ומציעות דרכים חדשות לבטא חוויות אנושיות.

 

בסופו של דבר, כוחה האמיתי של האמנות נמצא לא רק בסיפור הנרטיבי, אלא גם ביכולת ליצור חוויות חדשות שמרחיבות את הדמיון והתפיסה שלנו. וידאו ארט מגשר בין העולמות של סיפור וחוויה בדרכים ייחודיות ומאתגרות.

 

דרך העבודה המכוונת להרחבת הגבולות הקולנועיים המסורתיים, וידאו ארטיסטים חושפים צופים לפרספקטיבות חדשות על הרגע הנוכחי, האינטראקציה בין חלל וזמן, והדרכים השונות שבהן אנו תופסים ומעבדים את המציאות החזותית מסביבנו. תוך שימוש בכלים כמו הקפאות תמונה, לופים חוזרים, קיטועים לא-צפויים ומניפולציות של צורות ודימויים, יוצרים אלה מציעים לנו הזדמנות לצאת מהרצף הקולנועי השגרתי ולהתבונן בעולם דרך עדשה חדשה ומקורית.

 

מעבר להנאה החושית והקוגניטיבית שוידאו ארט מציע, צורת אמנות זו גם מעוררת שאלות מהותיות על טבעה של המציאות עצמה. כיצד אנו תופסים את הזמן והחלל, ומהן ההשלכות של מניפולציות חזותיות אלה על תפיסתנו? עבודות וידאו ארט רבות מזמינות את הצופים להרהר בחוויות הסובייקטיביות שלנו ולגלות מחדש את הדרכים שבהן אנו מתקשרים עם העולם החזותי שמסביבנו.

 

תוך חקירה בלתי-פוסקת של המדיום הווידאו והאלטרנטיבות שהוא מספק לקולנוע המסורתי, יוצרי וידאו ארט ממשיכים להוביל מהפכות חזותיות ולשאול שאלות מהפכניות. בעולם של סרטונים וירליים וראליטי קצרצר, הם מזכירים לנו את כוחה של האמנות לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו, לאתגר את הגבולות הקיימים ולחשוף צדדים חדשים של החוויה האנושית.

 

עבור צופים רבים, וידאו ארט מהווה שער אל עולם חדש של תפיסה ודמיון. אם תצליחו לצלול לתוך היצירות הללו בנפש פתוחה, עשוי להתגלות בפניכם עולם חדש של חוויות קולנועיות מרתקות, מרחיבות דעת וטרנספורמטיביות שיזמינו אתכם להרהר מעבר לקווים המקובלים.

 

עבודה בולטת שממחישה את הקשר בין וידאו ארט וקולנוע היא "פנאומה" מאת האמן הישראלי אייל בן סימון. ביצירה זו, בן סימון מציג מיצב וידאו מונומנטלי המשלב וידאו ארט עם טכניקות קולנועיות. "פנאומה" מורכבת מארבע סצנות המוצגות במקביל על ארבעה מסכים ענקיים סמוכים זה לזה, יוצרות חוויה סובייקטיבית וקולנועית מחודשת.

 

הצופה נקלע לתוך עולם ויזואלי עשיר המאתגר את תפיסת הזמן והמרחב. בן סימון משחק עם קונספטים קלאסיים של עלילה וסיפור, אך הופך אותם לחוויה חדשה לגמרי דרך הפריזמה הייחודית של הוידאו ארט. כל מסך מציג רצף ויזואלי שונה הנע לכיוונים מנוגדים, חותך זמנים שונים ומספק נקודות מבט מגוונות על הנרטיב.

 

הצופה נדרש להתמודד עם מספר סיפורים חזותיים במקביל תוך גירוי חושי אינטנסיבי. היכולת לקבוע עלילה לינארית נשללת, והצופה חש עצמו שרוי בהזיה קולנועית טרנספורמטיבית. בן סימון יוצר מציאות חדשה החותרת תחת התפיסות המקובלות של סיפור, זמן וחלל.

 

"פנאומה" היא דוגמה מצוינת לאופן שבו וידאו ארט לוקח את המושגים הבסיסיים של קולנוע ומעניק להם פרשנות חדשנית. בן סימון מחדיר פיסיקליות וחושניות לחוויה הקולנועית באמצעות פריסת הנרטיב על פני ארבעה מסכים גדולים. הוא מעורר מחדש את תהליכי התפיסה והקליטה שלנו על ידי שבירת הציפיות והכללים המוכרים. 

 

עבודתו של אייל בן סימון ממחישה כיצד וידאו ארטיסטים מאמצים טכניקות קולנועיות, אך מפרקים ובונים מחדש את מרכיביהן על מנת ליצור שפה חזותית חדשה לגמרי. הם מזמינים את הצופים להיחשף לחוויות תפיסתיות וקוגניטיביות חדשות, תוך אתגור המוסכמות על אמנות ותקשורת חזותית.